מרים יסקיירוביץ' ארמן: הסבך שמעל האור

מאת מריה גרציה קארנה - Incipit Sistema Comunicazione

ספטמבר 6, 2026

בשעה שהפוליטיקה מכתיבה והאידאולוגיה סוטה מדרכה, האמנות ממשיכה ללמד, לומדת מן הטעות עצמה כדי להוביל את האנושות אל מרחב שאינו מוגדר בידי צדקנות נוקשה, אלא בידי אמת חשופה. עם שובה לישראל, פרופ' יסקיירוביץ' ארמן משיבה לעצמה הן את תחושת הדחיפות והן את הרצון לביטוי עצמי, לצד השמחה העמוקה שבהענקת יצירתה לאחרים. נעלמו השקרים המפתים של איטליה רוויית הצביעות שממנה נמלטה; במקומם ניצבים מבטיהם הכנים של מי שמוצאים תשובות באמנות, קולטים את משמעותה העמוקה ומבינים את האש הפנימית אשר, מרגע שהיא מתלקחת, פורצת החוצה ומבקשת רק למצוא את דרכה הביתה.

ירושלים אינה רק מרחב של אבן וזיכרון; היא ממד של הרוח, הסף שבו השמים מתכופפים כדי לגעת בפצע האנושי. במסורת היהודית מגלמת עיר הקודש טבע כפול: ירושלים של מעלה, טהורה, בלתי מושגת ומובטחת, וירושלים של מטה, העשויה עפר, עימותים, דמעות ואבנים עתיקות הספוגות בהיסטוריה. אמנותה של פרופ' מרים יסקיירוביץ' ארמן שוכנת בדיוק בתוך הסדק המקודש הזה, ומשמשת גשר בין שבריריות החומר לבין מוחלטות הרוח.

המעבר בתערוכה הזאת הוא מסע עלייה לרגל אל תוך “סבך הקיום”. כשם שאבני ירושלים נושאות בחריציהן מאות שנים של תפילות, כאב ותקווה החרוטים בסלע, כך מקבלים בדי הציור וצורותיה של האמנית אל תוכם צבעים בוכים וקווים מיוסרים של אנושות המבקשת גאולה. אין כאן חיפוש אחר אסתטיקה מלוטשת או מנחמת; זוהי בניית המקודש דווקא על גבי ניגודו המוחלט, מעשה של אהבה והתרסה שבו ייסורי החיים נעשים לצעיף היחיד שדרכו יכול האור האלוהי לחדור לבסוף.

בחלל התערוכה הזה, כל יצירה הופכת לחלק מאותו תיקון קוסמי, תיקון עולם, ומעבירה את האמת שהאלוהי שוכן באמנות. כפי שקורה בין חומות ירושלים, רק מתוך התמודדות עם הלילה ועם הבכי יכולה התודעה להיפתח לרווחה אל נס הראייה.

הציורים המוצגים מנהלים ביניהם דיאלוג דומם, המונע ממתח מתמיד בין שלוות הנוף לבין ייסורי הנפש. הקווים המתפתלים והמעוקלים של הדמויות המרכזיות נשזרים זה בזה כזיכרונות שבורים, ומעניקים צורה לדמויות הנראות כאילו הן עולות מתוך תקופות אבודות כדי לספר סיפורים של צער שנשכח. על פני הדמויות ובמשיכות המכחול הכהות יותר, הגוונים גולשים כלפי מטה, כצבעים בוכים הזורמים כדמעותיו של אל הצופה בחוסר אונים בשבריריות האנושית.

ביצירותיה של פרופ' יסקיירוביץ' ארמן יש כוח שובה הנובע ממורכבות חזותית ראשונית ההולכת ונפרמת בהדרגה, וחושפת את המפגש הרב-שכבתי בין תקופות ועולמות שונים: מצד אחד, השלווה המתעתעת של הנופים; ומן הצד האחר, חוסר השקט העמוק הטמון בעצם הקיום. אמנות זו דוחה נחמה שטחית או קלה; במקום זאת היא מכה שורש באכזריות הלילה ובעוצמת הפחדים האישיים. דווקא מתוך הכיעור, הסבל והמרירות עובר בד הציור מטמורפוזה, והכאב נהפך לאסתטיקה כנה עד כאב, שבה הגאולה ו“נס האהבה” מתגלים כאור היחיד המסוגל לפזר את האשליות המחשיכות את התודעה.

כך הופכות יצירותיה לקתדרלה ולעדות על אל נוכח תמיד, החי באמצעות האמנות, וזהו המסר העליון החרוט מאחורי סבך הקיום. בתוך מארג הקווים המיוסרים ומשטחי הצבע הרוויים, האלוהי אינו מתגלה כדוגמה בלתי ניתנת למגע; הוא מתגלה בבשרו של הצבע עצמו, ביכולתו לספוג כל פצע ואז לשנות את צורתו. המעשה היצירתי הופך למקום שבו הכאוס הקוסמי מוצא משמעות, והציור מבקש להפוך לתפילה חזותית, לאסוף מחדש את שברי הנפש האנושית, לטהר אותה מן החיים שעברו ומן החיים שבהווה ולהשיב לה את כבודו החשוף של הנצח.

פרופ' מרים יסקיירוביץ' ארמן מפעילה את שכלה ואת תשוקתה כדי להעניק לכל צופה את היכולת לראות את מה שנותר סמוי. היא מלמדת שכדי לפרש את העולם אין די בקסמו של היופי; יש לשאוב מייסורי החיים של מי שרק דרך הבכי, מבעד לצעיף הגבישי של הצער, מסוגלים באמת לראות את הכול.

איש אינו יוצא מן התערוכה הזאת ללא פגע. כאן האמנות חדלה להיות התבוננות גרידא והופכת לעקדה, לאותו קשר ולאותה הקרבה של הדבר היקר לנו ביותר על מזבח האמת. זוהי אלכימיה עזה ונואשת, שבה השנאה לחורבות הקיום מתנגשת ומתמזגת באהבה מוחלטת אל האור הגואל. אם ירושלים מלמדת אותנו שהאבנים הקדושות ביותר הן אלה שנשטפו בדמעות אנושיות, היצירות האלה מזכירות לנו שאין גאולה ללא פצע. מי שמבקש מקלט מנחם, שיפנה את מבטו למקום אחר; מי שיש בו האומץ להביט לאלוהים היישר בעיניים, ימצא אותו כאן, בין קפלי הבד, חי בכל צבע, מדמם ואוהב.

מריה גרציה קארנה

עיתונאית ועורכת ראשית ב-Incipit Sistema Comunicazione.