"טבריה החזירה לי את החיים" - האמנית מרים יסקיירוביץ ארמן חוזרת הביתה

מרים יסקיירוביץ ארמן, מומחית לפיתוח הקול, אמנית, סופרת ואשת חינוך, חזרה לטבריה בעקבות האירועים האנטישמיים שהתרחשו לאחר 7 באוקטובר. כעת היא מקווה לסייע בהפיכת העיר למרכז של תרבות, אמנות וקשרים בינלאומיים.

"אין כאן תרבות, אין כאן אמנות", היא אומרת. "צריך להביא את העולם לטבריה".

כאשר שמעה מרים יסקיירוביץ ארמן על מלחמת "חרבות ברזל" לפני כשנתיים, בעת שהתגוררה ברג'ו קלבריה שבאיטליה, היא עדיין לא ידעה שבתוך שנתיים וחצי חייה ישתנו לחלוטין. הציורים, התערוכות, הספרים, הקשרים והחיים שבנתה שם נותרו מאחור. עם זאת, מבחינתה, אין זה סיפור של ייאוש.

בקיץ 2025, לאחר תקופה ארוכה של בדידות במדינה שבה כמעט שלא יכלה לצאת מביתה, היא אספה את כוחותיה, ארזה מזוודה, וב-13 באותו החודש עלתה על מטוס בדרכה חזרה לטבריה.

"טבריה החזירה לי את החיים", היא אומרת. "אינני רוצה ללכת לשום מקום אחר".

כיום יושבת מרים יסקיירוביץ ארמן בביתה שברחוב הרב שך בקריית שמואל, מוקפת בעשרות יצירות אמנות. "אני מאוד נרגשת בימים האלה", היא אומרת. "זו השנה שבה חזרתי לטבריה, לאחר שמונה שנים וחצי באיטליה".

על הקירות תלויות יצירות תלת-ממדיות גדולות, שנוצרו בטכניקה ייחודית שפיתחה לפני שנים. ברשותה כ-400 יצירות, שרובן משלבות זכוכית.

מרים יסקיירוביץ ארמן, בת לניצולי שואה מאושוויץ ומברגן-בלזן, נולדה וגדלה בגרמניה לאחר המלחמה. היא ראתה את ישראל לראשונה בשנת 1970, שבה אליה בשנת 2010 ממונטווידאו שבאורוגוואי, ולאחר מכן עברה לטבריה. במהלך חייה חיה ועבדה בגרמניה, בארצות הברית, באוקראינה, בהונגריה, באורוגוואי, בארגנטינה, במקסיקו, באיטליה ובמדינות נוספות.

"שלוש-עשרה פעמים בחיי עברתי ממדינה למדינה בגלל אנטישמיות", היא אומרת. "תמיד עם החפצים שלי, עם הציורים שלי ועם הספרים שלי".

מרים יסקיירוביץ ארמן היא פרופסורית לפיתוח הקול ומחברת הספר The Voice: A Spiritual Approach to Singing, Speaking and Communicating, שפורסם לראשונה בשנת 1999 ולאחר מכן תורגם לאיטלקית. בשנת 2000 היא הקימה בית ספר מקוון ולימדה תלמידים מכל העולם במשך שש שעות ביום.

"לימדתי אנשים בטוקיו, ובכל מקום", היא אומרת.

השיטה שלה מבוססת על הטכניקה הקולית של הלוויים בבית המקדש. היא מדגישה לעיתים קרובות כי לדעתה מדובר בשיטה ייחודית בעולם, הקשורה לידע שנשמר בספר הזוהר באמצעות רבי שמעון בר יוחאי בנוגע להתפתחות הקול.

זהו כבר הפרק השני של מרים יסקיירוביץ ארמן בטבריה. היא הגיעה לעיר לראשונה בשנת 2013, לאחר שעברה מצפת. באותה תקופה, לדבריה, מצבה הרפואי הידרדר והיא לא יצאה מביתה במשך ארבע שנים. היא התגוררה במרחק של כ-800 מטרים מהכנרת, ולדבריה העיר הצילה את חייה.

"טבריה החזירה לי את החיים", היא חוזרת ואומרת.

באותה תקופה הציגה תערוכה גדולה במרכז התרבות יד שטרית והקימה בעיר את המכון הבינלאומי לפיתוח הקול. היא חיברה את עבודתה לקונסרבטוריון ויצרה סביבו סביבה מוזיקלית.

הפרק הראשון שלה בטבריה הסתיים לאחר אכזבה עמוקה. "הבנתי שלא ניתן לעשות את מה שרציתי", היא מסבירה. "באיטליה רצו שאעניק להם את העולם".

בין השנים 2016 ל-2025 ניהלה בקלבריה שבדרום איטליה את האקדמיה הממלכתית לפיתוח הקול, לתורה ולקבלה. היא זכתה בפרסים ספרותיים ואמנותיים, ובהם פרס קטלינה, פרס קרתגו ופרס קוטינלי. בשנת 2024 מונתה לנשיאת הכבוד של המכון האיטלקי לתרבות יהודית.

מאז שנת 2021 היא משמשת גם כשגרירה של פדרציית השלום העולמית באיטליה. היא יזמה וניהלה תחרות ארצית שנשאה את הכותרת "תחרות שירה לשואה ולשלום - שיר לזכר השואה ולמען השלום". במשך חמש שנים הובילה את היוזמה ברחבי איטליה. בתחרות השתתפו יותר מ-800 כותבים, והיא כללה מוזיקה, טקסטים מקודשים, דיאלוג בין נוצרים לבין קהילות יהודיות וצאצאי האנוסים המבקשים לשוב לשורשיהם.

כל זה, לדבריה, הסתיים בבת אחת עם פרוץ המלחמה.

"חזרתי בגלל האנטישמיות", היא אומרת.

מרים יסקיירוביץ ארמן מתארת את עצמה כאישה היהודייה האורתודוקסית היחידה בעיר בעלת רוב מוסלמי, שבה שקעה בבדידות עמוקה במשך שנה וחצי לאחר 7 באוקטובר.

"יום אחד אף אחד לא פתח לי את הדלת", היא אומרת. "לא היו בנים. לא יצאתי. לא יכולתי".

באותה תקופה כתבה שני ספרים. בסופו של דבר הגיע בן דוד מלונדון כדי לסייע לה, ולקח אותה תחילה למיאמי ולאחר מכן לברוקלין. היה לה קשה לשוב לחיים שם, אך ההחלטה נעשתה ברורה.

"אמרתי: זה לא המקום שלי. אני זקוקה לטבריה. עכשיו הייתי בירושלים, ושוב חלפה בי המחשבה: מה את עושה במקום כזה? האם את צריכה להיות בירושלים? אמרתי: לא. אני צריכה להיות בטבריה".

לצד אהבתה לעיר, היא גם מביעה ביקורת חריפה.

"אין תרבות בטבריה, אין אמנות. אין אנשי עשייה", היא אומרת. "אני מדברת על אנשים שכותבים דברים בעלי משמעות לעולם, לא רק על פוליטיקה ועל הממשלה, אלא על תרבות, על האפשרות לשיר וגם לצאת ולאכול פלאפל. זה לא מספיק. אנשים זקוקים גם למשהו עבור הנשמה".

החזון המקראי של תחייה, שקיבלה בחלום, הפך עבורה לשליחות. היא רוצה לתרגם אותו לפעולה מעשית: להביא לטבריה אמנים, קונצרטים, תיאטרון ופעילות תרבותית בינלאומית, ולהפוך את העיר ליעד תרבותי מוכר בישראל ומחוצה לה.

"העיר נפלאה, והעולם אינו מכיר אותה מספיק", היא אומרת.

אחד הרעיונות שהיא מעלה הוא סדרת הרצאות במוזיאון, בדומה ליוזמה שהכירה בגרמניה.

בינתיים מתמקדת מרים יסקיירוביץ ארמן באמנות שלה. ב-3 בספטמבר היא צפויה לפתוח תערוכה בתיאטרון ירושלים. "לא אומר מילה", היא אומרת, ומסבירה שכדי להגשים את חזונה עבור העיר היא תזדקק לשיתוף פעולה מצד העירייה.

"אני זקוקה לידיים של מישהו שיעזור לי לבצע את הדברים", היא אומרת. "אני רוצה את טבריה לא רק למען העיר עצמה, אלא כדי שהעיר תקבל מעמד וצביון בינלאומיים".

"עכשיו הגיע הזמן שבו אני רוצה, אני יכולה, ויש לי הכוח לעשות באמת הכול. לתרום מהידע שלי".